רועי סגל משרד עורכי דין
עורך דין     רשלנות רפואית

073-783-3321

צרו קשר

בקרמן אדם 14

ראשל"צ 7534206

רועי סגל משרד עורכי דין
עורך דין    רשלנות רפואית

מאמרים חדשים
פגיעה מטרקטור - האם תאונת עבודה

פגיעה מטרקטור – האם תאונת עבודה

במהלך פעולות התאמה שביצע המערער בטרקטור, נשמט חלק מהטרקטור והוא נפגע בידו.

פגיעה מטרקטור - האם תאונת עבודה
פגיעה מטרקטור – האם תאונת עבודה

המערער, חקלאי במקצועו, ביקש להתקין על הטרקטור שברשותו מלגזה לצורך הובלת פרחים ממקום למקום. במהלך פעולות התאמה שביצע המערער בטרקטור, לצורך הרכבת המלגזה, נשמט חלק מהטרקטור והוא נפגע בידו. אותה עת עמד הטרקטור כשמנועו כבוי. המערער הגיש לבית-משפט השלום תביעה נגד המשיבה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים). בית-המשפט דחה את התביעה, משסבר כי הגדרת "שימוש ברכב מנועי", אשר הוכנסה לסעיף 1 בחוק הפיצויים בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), תשנ"א-1990 (להלן – תיקון מס' 8), אינה מכסה את המקרה דנן. שכן, החלופה הרלוונטית בהגדרה, שעניינה הינתקות או נפילה של חלק מהרכב, מסייגת כי הדבר אירע "שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו", ואילו במקרה דנן פעולה של התאמת הטרקטור הינה במסגרת עבודת המערער כחקלאי. ערעורו של המערער לבית-המשפט המחוזי נדחה.

בית-המשפט העליון פסק:

א.    (1)   הסייג שבהגדרת יסוד ה"שימוש ברכב מנועי", בסעיף 1 לחוק הפיצויים, שלפיו אין זכות לפיצוי אם ההינתקות או הנפילה של חלק מהרכב הייתה "תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו", נועד לחול על העוסקים בתיקון כלי רכב או בטיפול בהם כעיסוק, מכונאים ובעלי מקצוע דומים, בפעולותיהם במסגרת מקצועם או משלח ידם האמור. גישה זו התקבלה בפסיקה גם לגבי סייג דומה המצוי בחלופה אחרת של הגדרת "שימוש" המתייחסת לביצוע תיקונים או טיפולים ברכב (215ג – 216ד).

        (2)   יש לדחות את הטענה שלפיה יש לפרש את הביטוי "במסגרת עבודתו" על-פי מבחני חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי), מטעמים אחדים: ראשית, תכליתו של חוק הביטוח הלאומי, בפרק הדן בביטוח נפגעי עבודה, היא לקבוע את הזכאות לתגמולים בגין תאונות עבודה. ההוראה שבחוק הפיצויים תכליתה שונה, והיא לשלול ממעגל מסוים של מתקנים או מטפלים את הזכות לפיצוי לפי החוק. מצב זה של שינוי התכלית מחייב גישה פרשנית שונה, בהתאם לתכלית של כל אחת מן ההוראות. שנית, מחוק הפיצויים עצמו לא עולה כוונה כלשהי לשלול באופן גורף את הזכאות לפיצויים על-פי החוק של מי שנפגע בתאונה אשר ניתן לראותה כתאונת עבודה. קשה למצוא היגיון בעמדה שלפיה דווקא ביחס לשתי חלופות בהגדרת "שימוש" – החלופה הנוגעת לטיפול ולתיקון והחלופה הנוגעת להינתקות – ביקש המחוקק למנוע כליל אפשרות של זכאות על-פי חוק הפיצויים בכל מקרה שקיימת זכאות על-פי חוק הביטוח הלאומי (218ו – 219א, 219ד – 200ב).

        (3)   השיקול הביטוחי שלפיו אין להכיר במקרה מסוים כתאונת דרכים שכן יכול הנפגע לרכוש לעצמו פוליסת ביטוח מתאימה, יכול להסביר את ההתמקדות של המחוקק בקבוצת בעלי מקצוע, כמי אשר ראוי להוציאם מגדר הזכאות על-פי חוק הפיצויים. כאשר מדובר במי שביצוע טיפולים או תיקונים הוא חלק שולי או אינצידנטלי של עבודתו, קשה להניח כי ירכוש פוליסת ביטוח באופן מיוחד כדי להתגונן מפני הסיכונים הנובעים מפעילות זו. סביר יותר, כי מי שעיקר עיסוקם היומיומי השוטף הוא בתיקון או בטיפול בכלי רכב, ירכשו פוליסה כדי להתגונן מפני הסיכונים הנובעים מפעולות אלה (220ג – ד).

        (4)   תכלית חוק הפיצויים לא הייתה לשלול את כיסוי החוק של כל תאונה המתרחשת במהלך העבודה. תכלית החקיקה הייתה לשלול את הכיסוי של תאונות הקורות לחברים בקבוצה מסוימת של אנשים, אשר עוסקים באופן מקצועי בתיקון כלי רכב ובטיפול בהם. מכאן, כי המקרה דנן לא נופל לגדר החריג הרלוונטי לזכאות  על-פי חוק הפיצויים. המערער אינו אדם אשר מקצועו בתיקוני כלי רכב או בטיפולים בהם. אלה הם רק חלק אינצידנטלי לעיסוקו. לפיכך, לא קם סייג לזכאותו של המערער לפיצויים על-פי חוק הפיצויים (220ה, 220ז – 221א).

ב.    (1)   היסוד של "למטרות תחבורה" הוכנס לחוק הפיצויים במסגרת תיקון מס' 8 בהוספת יסוד זה דחה המחוקק את המבחן הייעודי, ואימץ מבחן תחבורתי המתמקד בפונקציה התחבורתית של הרכב – היינו, בפונקציה של הובלת אנשים או מטענים ממקום למקום. במקרה דנן המדובר בתאונה שאירעה תוך כדי פעולה אשר תכליתה היא עשיית שימוש תחבורתי – הובלת מטען – בכלי הרכב, ואשר היא חיונית לצורך הגשמת תכלית זו. התאונה אירעה במהלך פעילות אשר היוותה חלק חיוני ובלתי נפרד של התאמת הרכב לפעולת ההובלה, ועל-כן יש לראותה כפעולה "למטרות תחבורה" (222ג – ה).

        (2)   העובדה כי המלגזה שאותה ביקש המערער להתקין ברכבו מאפשרת לא רק ביצוע של הובלה באמצעות הרכב, אלא גם הרמה של מטענים, אשר אינה בבחינת שימוש למטרות תחבורה, אין בה כדי לשלול את  היסוד של "למטרות תחבורה", שכן, ברור כי המטרה התחבורתית – הובלת המטען – היא שהייתה התכלית המרכזית והדומיננטית של התקנת המלגזה (222ז – 223א).

ערעור ברשות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא י' אברמוביץ והשופטים ג' גינת ומ' הס) מיום 30.1.1994 בע"א 54/93, שבו נדחה ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בעפולה (השופט ע' גרשון) מיום 17.5.1993 בת"א 729/92. הערעור נתקבל. התיק הוחזר לבית-משפט השלום להמשך דיון.

העובדות וההליכים

  1. אלי יונאי (להלן – המערער) הוא חקלאי, העוסק בגידול פרחים. בבוקר יום 29.10.1990, בעת שעבד במשק, אירעה למערער תאונה. באותו בוקר, תכנן המערער לעשות משלוח פרחים ממשקו. כדי להוביל את הפרחים, ביקש המערער לחבר מלגזה (להלן – מעמיס) לחלקו הקדמי של טרקטור שברשותו. המעמיס אמור היה לספק משטח ישר, שעליו ניתן היה להניח את משלוח הפרחים. באותה נקודת זמן, היו מורכבות בחלקו הקדמי של הטרקטור משקולות, על גבי בסיס פלדה. משקולות אלה שימשו לאיזון הטרקטור ולייצובו, בעת שחוברו לצדו האחורי כלים כבדים שונים.

מדובר בשלוש משקולות, אשר משקל כל אחת מהן הוא 20-30 ק"ג. משקלו של הבסיס האמור הוא כ-50 ק"ג.

כאשר מורכבים על הטרקטור המשקולות והבסיס האמור, לא ניתן לחבר לחלקו הקדמי את המעמיס. על-מנת לחבר את המעמיס, היה על המערער לפרק מן הטרקטור את המשקולות ואת הבסיס. המערער ביצע את פעולת הפירוק האמורה כשהטרקטור עומד ומנועו כבוי. הוא פירק את המשקולות, והחל לפרק את בסיס הפלדה. על-פי תיאורו של המערער, תוך כדי פירוקו של בסיס הפלדה, נשמט הבסיס מידיו. אצבעות ידו הימנית של המערער נלכדו בין הבסיס הנופל לבין המשקולות, אשר היו מונחות על משטח בטון בחזית הטרקטור.

בעקבות אירוע זה, הגיש המערער לבית-משפט השלום תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו נגד אררט, חברה לביטוח בע"מ (להלן – המבטחת). את אחריות המבטחת כלפיו השתית המערער על הטענה כי האירוע האמור נופל לגדרו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן – חוק הפיצויים).

  1. בית-משפט השלום דחה את תביעתו של המערער.

נקודת המוצא המשפטית שממנה יצא בית-המשפט הייתה, כי על התאונה חולשות ההגדרות המתוקנות של המונחים "תאונת דרכים" ו"שימוש ברכב מנועי", אשר הוכנסו לסעיף 1 בחוק הפיצויים בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), תשנ"א-1990, אשר תחילת תוקפו ביום 29.9.1990 (להלן – תיקון מס' 8). בית-המשפט עמד על כך שתכליתו המוצהרת של תיקון זה, כעולה מדברי ההסבר לו, היא לצמצם את תחולת החוק לאירועים הקשורים לשימוש ברכב למטרות תחבורה בלבד. על רקע זה, קבע בית-המשפט כי יש לפרש את מונחי היסוד של חוק הפיצויים – תאונת דרכים ושימוש ברכב מנועי – בדרך מצמצמת, העולה בקנה אחד עם התכלית האמורה.

מכאן פנה בית-המשפט לחלופה הרלוונטית של הגדרת "שימוש ברכב מנועי" שנתקבלה בתיקון מס' 8 הנ"ל, הקובעת כי בגדר שימוש מצויה גם "הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו" (ההדגשה שלי – ת' א'). בית-המשפט קבע, כי אין בלבו ספק כי הפעולה של התאמת הטרקטור למעמיס הקדמי הינה "חלק רגיל ושיגרתי בעבודתו של התובע כחקלאי". הוא הפנה בעניין זה לעדותו של המערער, אשר מסר כי לעתים הוא נדרש לבצע פעולה זו פעמים אחדות ביום. מכך עולה, כך קבע בית-המשפט, כי הפעולה האמורה אינה מהווה שימוש ברכב כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים.

בית-המשפט ציין, בעניין זה, כי נזקים מן הסוג האמור "אינם צריכים להיות מכוסים על-ידי כלל המבוטחים על-פי המתכונת שהותקנה בחוק. הרוצה להבטיח עצמו מפני נזקים כנ"ל, טוב יעשה אם ירכוש לעצמו פוליסת ביטוח מתאימה".

על בסיס שיקולים אלה דחה בית-המשפט את תובענתו של המערער.

  1. המערער ערער על פסק-דין זה לבית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור. גם בית-המשפט המחוזי עמד על כך כי תכליתו של תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים היא לצמצם את תחולת החוק לאירועים שבהם נגרם נזק גוף לאדם עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.

בית-המשפט קבע, כי ניתן לראות את פעולת הפירוק שביצע המערער "כחלק אינטגרלי מהפעלת הטרקטור וכשימוש לוואי לצורך הפעלתו של הטרקטור למטרות תחבורה". לבית-המשפט לא היה ספק, כי היה מדובר בפעולה שנעשתה למטרות תחבורה – היינו, כדי לחבר את המעמיס לטרקטור, ולהסיע את הטרקטור עם מטען הפרחים.

בנקודה זו, בחן בית-המשפט אם המקרה שבפנינו נופל לגדר המונח "שימוש ברכב מנועי", כפי שהוגדר בתיקון מס' 8. בית-המשפט שלל את חלותן של שתי החלופות שאותן בחן לעניין זה. אשר לחלופה אשר עניינה בהינתקות או בנפילה של חלק מן הרכב, העיר בית-המשפט, כי אם החלק שפגע במערער היה נופל מאליו, או נופל שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו, ניתן היה לראות במקרה שבפנינו אירוע של תאונת דרכים. ואולם, מדובר באירוע שבו המערער היה זה שפירק את החלק, ונפגע תוך כדי פעולה זו. בית-המשפט הוסיף, כי חלופה זו אינה חלה, נוכח העובדה שהפירוק האמור נעשה תוך כדי טיפולו של המערער בטרקטור, במסגרת עבודתו כחקלאי. מכאן, כי חל הסייג הנזכר לעיל לזכאות לפיצוי על-פי החוק, דהיינו שהתאונה אירעה תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו.

יצוין, כי בית-המשפט דחה גם את האפשרות, כי מדובר בחלופה אחרת של הגדרת "שימוש" – טיפול או תיקון דרך. לקביעה זו לא ניתנה הנמקה מפורטת.

לפיכך, נדחה ערעורו של המערער.

  1. המערער פנה לבית-המשפט העליון בבקשת רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי (רע"א 1353/94). בית-המשפט העליון (כבוד השופט ד' לוין) נעתר לבקשה, בקובעו כי מדובר בסוגיה שהיא "חדשנית ויש בה חשיבות כללית".

מכאן הערעור שבפנינו, ובו תוקף המערער את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

המסגרת הנורמטיבית

  1. חוק הפיצויים מקנה זכות לנפגע בתאונת דרכים לפיצוי בגין נזק גוף (סעיף 2 לחוק). השאלה העולה בענייננו היא אם מדובר בתאונת דרכים. ההגדרה של המונח "תאונת דרכים" מצויה בסעיף 1 לחוק. הגדרה זו כוללת הגדרה בסיסית, ולצדה הוספו מצבים ספציפיים, מוגדרים, אשר נקבע כחזקה חלוטה כי יראו גם אותם כ"תאונת דרכים". בענייננו חלה ההגדרה הבסיסית, ולפיה תאונת דרכים היא:

"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

אחד היסודות המרכזיים שבהגדרה זו הוא יסוד ה"שימוש ברכב מנועי". חוק הפיצויים מגדיר מונח זה כך:

"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

החלופה העיקרית הנוגעת לענייננו בהגדרה האמורה היא זו של "הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו". בחלופה זו של הגדרת "שימוש" רכיב חיובי ורכיב שלילי, הרכיב החיובי עניינו באירוע שאותו רואה המחוקק כ"שימוש" – הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו. בעניין רכיב זה ניתן להעלות על הדעת אופציות פרשניות שונות, ובהן האופציה הפרשנית שבה בחר בית-משפט קמא – היינו, כי הכוונה היא לנפילה אקראית של חלק מן הרכב (ראו, לעמדה דומה בקשר לנפילת מטען, י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – עידכון משולב (להלן – אנגלרד, עידכון משולב [16]), בעמ' 58). עמדה אפשרית זו מעוררת שאלות לא קלות, גם נוכח העובדה שעל-פיה אין מדובר בשימוש ברכב, אלא באירוע אקראי הקשור בו. מכל מקום, בדיון שבפנינו לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי מדובר אמנם בנפילה או בהינתקות במובן הוראה זו. נוכח הסכמה זו, אין לנו צורך להכריע בשאלת פירושו של רכיב זה, ונוכל להותיר שאלה זו למקרה המתאים.

  1. המחלוקת במקרה שבפנינו מתרכזת אפוא ברכיב השלילי בהגדרה זו, המוציא את אירוע הנפילה או ההינתקות מגדר החוק. כאמור, המדובר בחריג, שלפיו אין זכות לפיצוי אם ההינתקות או הנפילה הייתה "תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו". מתעוררת בענייננו השאלה מהי "מסגרת עבודתו" של אדם, שעליה סב החריג לזכאות. בשאלה זו אדון עתה.

"טיפולו של אדם במסגרת עבודתו"

  1. ההיסטוריה החקיקתית שהובילה להכללתה של החלופה הנוגעת לנפילה או להינתקות בהגדרת "שימוש" אינה מספקת הנחיה ברורה בדבר מובנו או תכליתו של החריג לה. המדובר בחלופה שהתקבלה כהסתייגות של חבר-הכנסת חיים אורון לנוסח שהובא בפני הכנסת לקריאה שנייה על-ידי ועדת חוק חוקה ומשפט. אין בפנינו עבודות הכנה או הצעת חוק אשר עשויות לשפוך אור על מובנה של חלופה זו. גם בדברי הכנסת, שבהם הוצגה חלופה זו, אין כל התייחסות לחריג האמור (ראו לעניין זה, ד"כ 18 (תש"ן) 5058).

עם זאת, דומה כי ניתן ללמוד על מובנו ועל תכליתו של חריג זה, מתוך סייג דומה המצוי בחלופה אחרת של הגדרת "שימוש". המדובר בחלופה של הגדרת "שימוש", המתייחסת לביצוע תיקונים או טיפולים ברכב. לחלופה זו נקבע חריג, ולפיו אין מדובר בשימוש כאשר פעולה נעשית "בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו" (ההדגשה שלי – ת' א'). אכן, ניסוחו של סייג זה אינו זהה לחריג העומד לפירוש במקרה שבפנינו. ואולם, אין חולק, כי יש לשני החריגים האמורים בסיס משותף, והוא שלילת הזכאות בשל פעולות מסוימות הנעשות במסגרת העבודה. אין כל רמז בחוק, או בהיסטוריה החקיקתית שהובילה לקבלת ההגדרה האמורה במסגרת תיקון מס' 8 לחוק, כי הייתה כוונה להבחין בין שני חריגים אלה, מבחינת היקף תחולתם. אין גם כל רמז לכך, שיש טעם או היגיון בהבחנה כזו.

אכן, תכלית החקיקה שביסוד שני החריגים בהגדרת "שימוש" דומה. ביסוד שני החריגים עומדים שיקולי מדיניות, ולפיה יש להוציא מגדר חוק הפיצויים תאונות עבודה מסוימות. על רקע זה נראה לי, כי יש לחתור לפירוש החריג שבו אנו עוסקים, באופן התואם את מובנו של החריג השני, כלומר בקשר לביצוע טיפול או תיקון דרך (וראו דברי חבר-הכנסת אורון ברוח זו בד"כ הנ"ל, בעמ' 5058).

בהתאם לקו מחשבה זה, אעמוד עתה על מובנו של החריג להגדרת "שימוש", המצוי בחלופה הנוגעת לטיפול או לתיקון דרך אשר בוצע על-ידי אדם "במסגרת עבודתו".

  1. א. שני הצדדים מסכימים, כי אין לפרש חריג זה כפשוטו, כאילו הוא מתייחס לכל מקרה שבו אירעה תאונה במהלך עבודתו של אדם. גישת המערער היא, כי הוראה זו מתייחסת אך למי שמקצועו הוא בתיקונם של כלי רכב, ובמיוחד למכונאים ולעובדי מוסכים. לעומתו, גורסת המבטחת כי מונח זה חובק כל מקרה בו הטיפול ברכב הוא חלק אינטגרלי של העבודה. אין הוא חל על מקרים שבהם נצרך אדם באקראי במהלך עבודתו לבצע טיפול או תיקון ברכבו – למשל, רופא אשר נאלץ לתקן נקר ברכבו במהלך נסיעה לביתו של חולה. עמדת המבטחת היא, כי המערער נופל לגדר החריג על-פי הפירוש האמור, נוכח עדותו בבית-משפט השלום ולפיה פעולת פירוק המשקולות היא פעולה שאותה הוא נדרש לבצע מדי פעם במסגרת עבודתו.

לדעתי, יש לקבל את עמדת המערער בנקודה זו. מסקנתי היא, כי סייג זה נועד לחול על העוסקים בתיקון או בטיפול בכלי רכב כעיסוק, מכונאים ובעלי מקצוע דומים, בפעולותיהם במסגרת מקצועם או משלח ידם האמור.

מסקנה זו מעוגנת בהיסטוריה החקיקתית שהובילה לקבלת תיקון מס' 8, שבמסגרתו נחקק הסייג האמור לזכאות על-פי החוק. כדי לעמוד על נקודה זו, עלינו להידרש לתהליך החקיקה של תיקון מס' 8. בע"א 4469/95 דראושה נ' אררט – חברה לביטוח בע"מ (להלן – פרשת דראושה [1]), מתאר הנשיא ברק את טכניקת החקיקה שהובילה לגיבושו של תיקון מס' 8. אומר הנשיא ברק (בעמ' 480-481):

"הגישה החקיקתית היא קזואיסטית. היא מהווה תגובה נקודתית – בין לחיוב ובין לשלילה – לפסיקה שניתנה בעבר ואשר בחנה עד כמה מצבים פרטיקולריים הם בגדר 'שימוש'. תיקון מס' 8 אינו קובע הכללה אשר ממנה ניתן יהא לגזור בעתיד פתרונות למצבים אינדיווידואלים".

במסגרת תהליך ההכנה של תיקון זה, בחנה ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת סוגיות מסוימות שעלו בפסקי-הדין של בית-המשפט העליון, ונקטה עמדה בכל אחת מהן (ראו דבריו של יושב-ראש הוועדה, חבר-הכנסת אוריאל לין, בישיבת הוועדה מיום 7.5.1990 בעמ' 1; כן ראו דבריו בד"כ הנ"ל, בעמ' 5057)). בדרך זו עוצבה הגדרת "שימוש" אשר הונחה על שולחן הכנסת, ואשר מהווה את חלק הארי של ההגדרה שאומצה לבסוף.

ב.  על רקע תיאור זה, נפנה לסוגיה שבפנינו. אחת מן הסוגיות אשר עלו על שולחן הדיונים במסגרת תהליך החקיקה הייתה שאלת תחולתו של החוק על מכונאים מקצועיים, במוסכים ומחוץ להם. שאלה זו התעוררה על רקע העקרונות שנקבעו בפסיקה בסוגיה זו. נזכור, כי עובר לקבלתו של תיקון מס' 8, המונח "שימוש" לא הוגדר בחוק הפיצויים. בפסיקה שעסקה בחוק הפיצויים קודם לקבלתו של תיקון מס' 8, התעוררה השאלה אם תיקון במוסך עשוי להיות שימוש ברכב מנועי. בשורה של פסקי-דין שניתנו על-ידי בתי-משפט מחוזיים, ניתנה לשאלה זו תשובה שלילית (ראו, לעניין זה: ת"א (ת"א) 131/83 ארנולד נ' כהן ואח' [12]; ת"א (נצ') 1020/84 בלאל נ' "קרנית" ואח' [13]; ת"א (חי') 367/81 זכריה נ' קירור בע"מ ואח' [14]; ת"א (חי') 1072/81, המ' 4150/84 פוני נ' "סהר" בע"מ [15], בעמ' 209).

גישה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט העליון, בפסק-הדין העקרוני  (ע"א 358/83 ר' שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (להלן – פרשת שולמן [2]). באותה פרשה קבעה דעת הרוב כי שימוש ברכב מנועי פירושו "…פעולה של הרכב או פעולה ברכב הקשורה לייעודו הרגיל והטבעי של הרכב" (בעמ' 858 בפסק-דינו של השופט ברק). מונח זה כולל גם שימושי לוואי, דהיינו את "…כל אותן פעולות אינצידנטליות, הבאות לסייע ולהבטיח פעולה הקשורה לשימוש העיקרי" (שם). מגישה יסודית זו נגזרה גם המסקנה כי תיקון במוסך הוא בגדר שימוש ברכב מנועי (שם, בעמ' 860), שכן מדובר ב"שימוש לוואי חיוני" לרכב (שם, בעמ' 878).

באותה פרשה הייתה גם דעת מיעוט, של השופט בך, אשר גרס כי בפסיקה זו יש סכנה ל"גלישה" בלתי רצויה "…למישורים, שבהם אין עוד קשר הגיוני בין המאורע ובין מה שמקובל לראותו כ'תאונת דרכים'" (שם, בעמ' 878). השופט בך ציין בעניין זה, בין השאר, כי אין הוא:

"…רואה הבדל בין פועל במוסך, המתקן חלק או אביזר במכונית, לבין פועל בבית-מלאכה אחר, המתקן שולחן או מכשיר טלוויזיה. מי שנפצע בעת ביצוע עבודות כאלה זכאי לסעדים הרגילים על-פי חוקי הביטוח הסוציאלי למיניהם, דיני הנזיקין, או דיני החוזים" (שם, בעמ' 879).

בעקבות פסק-הדין הנ"ל, ניתנו פסקי-דין נוספים של בית-המשפט העליון, ובהם נקודת המוצא העקרונית הייתה, כי טיפול במוסך הוא שימוש ברכב מנועי במובן חוק הפיצויים (ראו: ע"א 583/82 וקסלר ואח' נ' אבו עקל ואח' [3]; ע"א 720/84 זכריה נ' קרור בע"מ מפעלי גרנות ואח' [4]; ע"א 583/89 כראדי נ' דן – אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ ואח' [5]).

ההוראה שאנו עוסקים בה מהווה התמודדות ישירה עם פסקי-דין אלה. בפני ועדת חוק חוקה ומשפט הוצגה עמדת הפסיקה, ולפיה "תאונת דרכים כללה גם תיקונים במוסך, בהם מדובר ברוב המקרים בתאונת עבודה…" (פרוטוקול ועדת חוק חוקה ומשפט, 6.3.1990, בעמ' 4). הוועדה נדרשה לשאלה ספציפית זו בכמה מישיבותיה (ראו ישיבת הוועדה מיום 7.5.1990). במהלך הישיבות, נתגבשה גישה שלפיה אין מקום להכיר בתיקונים אשר נעשו על-ידי בעל מקצוע כתאונת דרכים. גישה זו סוכמה על-ידי חבר-כנסת לין, יושב-ראש הוועדה, במילים אלה:

"בענין תיקוני רכב. תיקונים במוסך – מקובל על כולנו שהם לא מכוסים. אדם יצא מתל אביב לחיפה, הרכב התקלקל בדרך, עמד בצד הדרך וניסה לתקן את הרכב, בא אזרח טוב ועזר לו בתיקון, אם נפגעו – שניהם מכוסים על פי החוק, שכן זה נעשה אגב שימוש ברכב למטרות תחבורה. אם הזמין צוות של מומחים לתיקוני רכב בדרך והם נפגעים בשעת העבודה, החוק לא מכסה" (ישיבת הוועדה מיום 7.5.1990, בעמ' 15; ראו גם את דבריו באותה ישיבה, בעמ' 4, 11; ראו גם דבריו של ח"כ לוי באותה ישיבה, בעמ' 7; עוד ראו דברי ח"כ לין בישיבת הוועדה מיום 16.5.1990, בעמ' 5).

סוף נקודה זו: במסגרת תיקון מס' 8 ביקש המחוקק לחולל שינוי בדין, ולהוציא טיפולים על-ידי מי שמקצועו בתיקון או בטיפול בכלי רכב, ממסגרת הזכאות על-פי חוק הפיצויים.

ג.       בעניין זה, יש להתייחס גם לתזה הפרשנית המוצעת, ולפיה יש לפרש את הביטוי "במסגרת עבודתו", על-פי מבחני חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי) לעניין זה (ראו אנגלרד, עידכון משולב [16], בעמ' 76). הכוונה היא להגדרת "תאונת עבודה" בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, ולפיה תאונת עבודה היא "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו…". תזה זו מבוססת על ההשקפה, שלפיה אין "הצדקה עניינית בהטלת העומס הכלכלי של תאונות עבודה, המכוסות על-ידי הביטוח לאומי, על שכם הנוהגים ברכב" (י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים [17], בעמ' 40).

לדעתי, אין לקבל תזה זו, מטעמים אחדים: ראשית, תכליתו של חוק הביטוח הלאומי, בפרק הדן בביטוח נפגעי עבודה, היא לקבוע את הזכאות לתגמולים בגין תאונות עבודה. ההוראה שאנו עוסקים בה תכליתה שונה, והיא לשלול ממעגל מסוים של מתקנים או מטפלים את הזכות לפיצוי לפי החוק. מצב זה של שינוי התכלית מחייב גישה פרשנית שונה, בהתאם לתכלית של כל אחת מן ההוראות. בעניין דומה ציין אנגלרד בספרו הנ"ל, עידכון המשולב [16], בעמ' 55, כי:

"בעבר ההכרה בתחילתה של פעולת טעינה או פריקה זיכתה את הנפגע בפיצויים לפי החוק; כעת היא שוללת ממנו את הזכאות. שוני מהותי זה בתכלית המושגים מצדיק פרשנות שונה. כלומר: אין בית המשפט קשור לפרשנות הקודמת של המושגים 'טעינה ופריקה', כי כעת הם משמשים למטרה ההפוכה, שהיא שלילת הזכאות מן הנפגע".

בכך בא לידי ביטוי העיקרון הכללי, שלפיו "פרשנותה של הוראה בדין תיעשה לאור המטרה המונחת ביסודה. לפיכך יכול 'שמושג זהה פירושו שונה בחוק אחד מפירושו בחוק אחר, הכול בהתאם למתבקש מתכליתו ומהכוונה הגלומה בו'…" (דברי השופטת בן-פורת בע"פ 722/85 מדינת ישראל נ' אשכנזי [6], בעמ' 366).

עוד יש לזכור בעניין זה, כי העובדה שאירוע מסוים הוא תאונת עבודה, אינה מוציאה אותו באופן אוטומטי מן המעגל של חוק הפיצויים. אדרבא, לגבי רוב רובן של הפעולות המצויות בהגדרת שימוש, אין כל סייג לזכאות כאשר מדובר בתאונות עבודה. כך, כאשר תאונה מתרחשת עקב נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, עקב החנייתו, דחיפתו או גרירתו, העובדה שניתן לראות בתאונה גם תאונת עבודה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הזכאות לפיצויים על-פי החוק. מן החוק עצמו לא עולה אפוא כוונה כלשהי לשלול באופן גורף את הזכאות לפיצויים על-פי החוק של מי שנפגע בתאונה אשר ניתן לראותה כתאונת עבודה. תיאור זה מלמד, כי גם לאחר תיקון מס' 8 יפים דבריו של השופט ברק בפרשת שולמן [2], בעמ' 861, ולפיהם:

"'השימוש' בכלי רכב אינו חדל מלהיות שימוש, רק משום שהוא נופל למסגרתה של מערכת פיצויים מיוחדת אחרת. הסיכון שרכב מנועי יוצר אינו חדל להיות סיכון שחוק הפיצויים בא להסדירו, רק משום שתוצאותיו של אותו סיכון נופלות גם למסגרתו של סיכון אחר, שחוק אחר מסדירו".

על רקע זה, קשה למצוא היגיון בעמדה שלפיה דווקא ביחס לשתי חלופות בהגדרת "שימוש" – החלופה הנוגעת לטיפול ולתיקון והחלופה הנוגעת להינתקות – ביקש המחוקק למנוע כליל אפשרות של זכאות על-פי חוק הפיצויים בכל מקרה שקיימת זכאות על-פי חוק הביטוח הלאומי. על-כן, עלינו לפרש את הסייג לעניין ביצוע טיפולים ותיקונים "במסגרת העבודה" על-פי תכלית החקיקה, ולא על-פי הנחה כללית כי המחוקק ביקש בסייג זה לבטל כליל את האפשרות שיהיו שטחי חפיפה בין הזכאות לפי חוק הפיצויים לבין הזכאות לתגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי בגין תאונת עבודה. כאמור, תכלית החקיקה בענייננו מוליכה למסקנה, כי הסייג לעניין ביצוע טיפולים ותיקונים "במסגרת העבודה" חל על מבצעי טיפולים או תיקונים הפועלים במסגרת מקצועם, כמוסבר לעיל.

ד.      בשולי נקודה זו, אני מבקש להתייחס בקצרה לשיקול שהעלה בית-משפט השלום, ולפיו אין מקום להכיר במקרה שבפנינו כתאונת דרכים, שכן "הרוצה להבטיח עצמו מפני נזקים כנ"ל, טוב יעשה אם ירכוש לעצמו פוליסת ביטוח מתאימה". דומה כי השיקול הביטוחי יכול להסביר דווקא את ההתמקדות של המחוקק בקבוצת בעלי מקצוע, כמי אשר ראוי להוציאם מגדר הזכאות על-פי חוק הפיצויים. כאשר מדובר במי שביצוע טיפולים או תיקונים הוא חלק שולי או אינצידנטלי של עבודתו, קשה להניח כי ירכוש פוליסת ביטוח באופן מיוחד כדי להתגונן מפני הסיכונים הנובעים מפעילות זו. סביר יותר, כי מי שעיקר עיסוקם היומיומי השוטף הוא בתיקון או בטיפול בכלי רכב, ירכשו פוליסה כדי להתגונן מפני הסיכונים הנובעים מפעולות אלה. לכן, איני רואה בנימוקו זה של בית-משפט השלום משום שיקול משכנע, המסביר מדוע יש לקבל את גישתו ביחס לפירוש חוק הפיצויים.

  1. המסקנה העולה מדברים אלה לעניין היקף תחולתו של החוק היא ברורה: תכלית החקיקה לא הייתה לשלול את הכיסוי של החוק על כל תאונה המתרחשת במהלך העבודה. תכלית החקיקה הייתה לשלול את הכיסוי על תאונות הקורות לחברים בקבוצה מסוימת של אנשים, אשר עוסקים באופן מקצועי בתיקון כלי רכב ובטיפול בהם.
  2. עמדנו על הפירוש של החריג בהוראת החוק העוסקת בטיפול ובתיקון, אשר עניינו פעולות במסגרת העבודה. כמבואר, לדעתי יש לפרש את החריג העומד לדיון בענייננו באופן דומה, בהיעדר כל רמז לכך שיש שונות כלשהי בין התכליות העומדות ביסוד כל אחד מן החריגים.

מכאן נובעת המסקנה, כי המקרה שבפנינו אינו נופל לגדר אותו החריג לזכאות  על-פי החוק שבו אנו עוסקים כאן. המערער אינו אדם אשר מקצועו בתיקונים או בטיפולים בכלי רכב. אלה הם רק חלק אינצידנטלי לעיסוקו. לפיכך, מסקנתי היא כי לא קם סייג לזכאותו של המערער לפיצויים על-פי חוק הפיצויים.

  1. בטרם אסיים את הדיון ביסוד ה"שימוש" בהגדרת "תאונת דרכים", אעיר כי לדעתי צדק בית-משפט קמא בקובעו, כי לא מדובר במקרה שבפנינו בתיקון או בטיפול דרך. ה"טיפול" שנעשה בטרקטור בענייננו בוצע בחצר המשק שבו עבד המערער. כפי שנפסק בעניין דראושה הנ"ל [1], כאשר מדובר ב"טיפול" הנעשה "בחצרים של מקום העבודה", אין לראות בו משום "טיפול-דרך" (שם, בעמ' 482).
  2. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת גם בשאלה, אם ניתן לומר כי התקיימה בענייננו הדרישה בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", כי השימוש יהיה למטרות תחבורה. אדון עתה בשאלה זו.

למטרות תחבורה

  1. היסוד של "למטרות תחבורה" הוכנס לחוק הפיצויים במסגרת תיקון מס' 8 הנ"ל. בהוספת יסוד זה, דחה המחוקק את המבחן הייעודי, אשר נקבע בפרשת שולמן [2], ואימץ מבחן תעבורתי (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' (להלן – פרשת עוזר [7]), בעמ' 563). מבחן זה מתמקד בפונקציה התחבורתית של הרכב – היינו, בפונקציה של הובלת אנשים או מטענים ממקום למקום (ראו אנגלרד בספרו הנ"ל, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים [17], בעמ' 23; ראו גם ע"א 5847/96, רע"א 1626/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נ' סובח ואח' [8], בעמ' 831; כן ראו רע"א 613/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום ואח' (להלן – עניין נחום [9]), בעמ' 667). במסגרת המבחן התחבורתי, השאלה היא:

"…אם השימוש שנעשה ברכב הוא בגדריו של סיכון תעבורתי. על-פי גישה זו ייעודו של כלי הרכב לעניין חוק הפיצויים – והדבר עולה עתה גם מהגדרת הביטוי 'רכב' – הוא לשמש לתחבורה יבשתית. ייעוד זה יוצר, מעצם טבעו, סיכון תעבורתי. כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף והנופל לגדריו של סיכון תעבורתי זה הוא 'למטרות תחבורה'" (פסק-הדין הנ"ל בעניין עוזר [7], בעמ' 564; ראו גם עניין דראושה הנ"ל [1], בעמ' 482).

בהתאם לכך נפסק בבית-משפט זה, כי פעולה בטרקטור, אשר מטרתה הייתה להחליף פטיש, אשר היה מותקן עליו, בכף אחורית, אינה למטרות תחבורה, אף שהיא נופלת למסגרת הייעוד הטבעי של הטרקטור. המדובר בפעולה אשר אינה בגדר הייעוד התעבורתי (עניין דראושה הנ"ל [1], בעמ' 482). כך נפסק גם במקרה אחר, שבו נפגע אדם בזמן הרמת קורות על-ידי מנוף המותקן על רכב, כי "הפעלת הרכב לא היתה 'למטרות תחבורה', שכן היא לא הייתה בגדר הסיכון התעבורתי" (ע"א 5919/96, רע"א 5972/95 אשטרום – חברה להנדסה בע"מ ואח' נ' רשלין ואח' [10], בע"מ 702). עוד נפסק, כי כניסה לרכב, כדי להוציא ממנו מצית, אינו בבחינת שימוש ברכב למטרות תחבורה, שכן מטרת השימוש לא הייתה תחבורתית, ולא הייתה קשורה "לסיכון ברכב ככלי תחבורה" (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' [11], בעמ' 830).

  1. על רקע זה ניתן לפנות לעובדות המקרה שבפנינו. המערער ביקש להתקין בכלי הרכב מעמיס, כדי שיוכל להוביל על גביו פרחים ממקום למקום. המדובר בתאונה שאירעה תוך כדי פעולה אשר תכליתה היא עשיית שימוש תחבורתי – הובלת מטען – בכלי הרכב, ואשר היא חיונית לצורך הגשמת תכלית זו. אין, לעניין זה, כל הבדל בין חיבור המעמיס לחלקו הקדמי של הטרקטור, לבין חיבור פלטפורמה או עגלה לחלקו האחורי. בשני המקרים, המדובר הוא בפעולה של שימוש ברכב למטרת תחבורה. אציין, כי אני מוצא תימוכין למסקנתי זו בפרשת דראושה [1], אשר גם בה נדון מקרה של הרכבת מתקן על גבי טרקטור. באותה פרשה, נקבע כי הפעולה של העמסת הכף האחורית על גבי הטרקטור, כדי להביאה למקום שבו ניתן יהיה להרכיבה על גבי הזרוע שבחלקו האחורי, לא הייתה למטרות תחבורה, משום שהייתה קשורה לפונקציה לא תעבורתית של הטרקטור – ביצוע עבודות עפר. עולה מפסק-הדין, כי אילו היה מדובר בפעולה הקשורה בייעוד התעבורתי של הטרקטור, היה מתקיים היסוד של "מטרות תחבורה" במובן החוק. כאמור, כזה הוא המקרה שבפנינו.

אכן, כפי שמציינת המבטחת, ניתן לראות את פעולתו של המערער כמשתייכת לאחד מתוך כמה שלבים הקודמים לפעולת ההובלה: לאחר פירוק המשקולות והבסיס שעליו הן ניצבות, היה על המערער להרכיב את המעמיס על גבי הטרקטור, ורק בעקבות זאת ניתן היה לבצע את פעולת ההובלה. אך מדובר בשלבים של פעולה כוללת אחת שייעודה היה תעבורתי. אכן, לא יכול להיות חולק, כי בנסיבות העניין שבפנינו אירעה התאונה  במהלך פעילות אשר היוותה חלק חיוני ובלתי נפרד של התאמת הרכב לפעולת ההובלה, ועל-כן יש לראותה כפעולה, "למטרות תחבורה" במובן האמור לעיל.

  1. בשולי נקודה זו אציין, כי המעמיס שאותו ביקש המערער להתקין ברכבו מאפשר לא רק ביצוע של הובלה באמצעות הרכב, אלא גם הרמה של המטען המונח עליו, בדומה למלגזה. הרמת המטענים אינה בבחינת שימוש למטרות תחבורה (ראו, לעניין זה, עניין נחום הנ"ל [9], בעמ' 667). על רקע זה מתעוררת השאלה, מהו הדין מקום בו בפעולה מסוימת יש, בעת ובעונה אחת, היבט הנופל לגדר שימוש למטרות תחבורה והיבט הנופל מחוץ לגדריו (ראו לשאלה דומה לעניין "שימוש", בעניין עוזר [7], בעמ' 566). בעובדותיו של המקרה שבפנינו נראה לי כי לא נשלל היסוד של "למטרות תחבורה", שכן מן החומר שבפנינו ברור כי המטרה התחבורתית – הובלת המטען – היא שהייתה התכלית המרכזית והדומיננטית של התקנת המעמיס.

אשר-על-כן, דין הערעור להתקבל, במובן זה שאנו קובעים כי האירוע שבו נפגע המערער הוא תאונת דרכים במובן חוק הפיצויים. התיק יוחזר לבית-משפט השלום, לצורך שמיעת ראיות בשאלת הנזק שלפי הנטען נגרם למערער עקב התאונה. חיובו של המערער בהוצאות המבטחת בשתי הערכאות הקודמות – מתבטל. המבטחת תישא בהוצאות המערער עד שלב זה בשלוש הערכאות בסך 15,000 ש"ח.

מיני-רציו:

* נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים –הגדרת תאונת דרכים

הרכיב "למטרות תחבורה" – המבחן התחבורתי – פעולה של התאמת טרקטור לצורך הרכבת מלגזה כדי לאפשר הובלת מטען – כחלק חיוני של התאמת הרכב לפעולת ההובלה – כעונה על המבחן התחבורתי – העובדה שהמלגזה מאפשרת גם שימוש לא תחבורתי של הרמת מטענים – ככזו שאינה שוללת את היסוד של "למטרות תחבורה".

* נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – שימוש ברכב

הסייג שלפיו אין זכות לפיצוי אם ההינתקות או הנפילה של חלק מהרכב היו "תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו" – צמצום תחולתו למי שעוסקים בתיקון או בטיפול בכלי רכב כחלק אינטגרלי ממשלח ידם.

משרד עורכי דין רועי סגל מתמחה במימוש זכויות רפואיות מאגד ידע רב והצלחות מוכחות בהשגת זכויות משפטיות עבור לקוחותיהם בתחום נזקי הגוף בדגש על רשלנות רפואית, תאונות עבודהתאונות דרכים, תביעות נגד המוסד לביטוח לאומי, תאונות תלמידים, תביעות משרד הביטחון, תביעות חב' הביטוח ועוד.

משרדינו מיצג תובעים בלבד ומעמיד לרשותם תשתית איכותית של מומחים בתחום הרפואה מהשורה הראשונה, יחס מקצועי וליווי אישי תוך חתירה בלתי מתפשרת לקבל פיצויים מרביים ללקוח. לרבות ייצוג בפני הוועדות הרפואיות ובתי הדין לעבודה.

לחישוב מיידי של גובה הפיצוי שמגיע לך, או ליעוץ אישי מעו"ד רועי סגל.

טלפון: 073-783-3321      דוא"ל: roysegal.adv@gmail.com

תגיות תוכן

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן